העדויות של הילדים העזתים, שנראו על מרקעי הטלוויזיה זעזעו אותי, ואני מאמין שכל רואה תמונות אלה ובמיוחד האירופאים, שלא תמיד מכירים את המורכבות של הקונפליקט זעזעו עוד יותר, במיוחד אותו ילד ששרוע במיטת חוליו ועיניו נפוחות ומכוסות בפדים, וכל מילה שיצאה מפיו הייתה אמת חקוקה. מה שאותי הדהים שלא היה בו אפילו צער או פחד או כעס וזה הדאיג אותי והביא אותי לכתוב מילים אלה. הפעולה של צהל בעזה צודקת, כי מסתבר, נגמרו כל האפשרויות להדברות עם החמס. צהל יצא למבצע כדי להפסיק את ההפצצות היומיומיות על דרום ישראל שנמשכו 8 שנים וכך בלי הזהרה מוקדמת בטפטוף נכנסו כ 500 אלף איש ואישה ילד וילדה למעגל הטראומה. מנגד מאז תחילת הפעולה של צה"ל בעזה נכנסו למעגל הטראומה כ 1.5 מליון איש, אישה, ילד וילדה. אותם ילדים יגדלו וישאו עימם את הצלקות כשהם ספוגים בנרטיב שכל צד מחנך אליו, כל צד בטוח בצדקתו וכל צד ינסה להכריח את האחר שהוא הצודק וכך למעשה נולדים שוב ילדי מעגל הדמים. בבוא היום הטראומות יקבלו גוון אחר ויחרידו את קיומו של הפרט, חלקם יעדיפו את ההתאבדות כשחרור מהסבל היומיומי שהם נושאים איתם. מתאבדים כי אין להם מה להפסיד, תחת מסווה של שאהיד ו22 הבתולות, שהרי הם הפסידו את היקר להם את אישיותם, בריאותם וצלם אנוש. ומנגד פגועים מצולקים ימצאו את פורקן הפחדים שלהם בצבא בפוליטיקה תחת מסווה של אידיאולוגיה וכל החלטותיהם יגזרו מאותה טראומה שנשאו ונושאים עימם לעד. כל מלחמה כל מבצע משול לקיום יחסי מין בין גבר ואישה שתוצאותיו הולדת ילדים רבים פגיעים שיהפכו בעתיד לפוגעים בילדים אחרים והמעגל רק ישמר ויתרחב. יש ביכולתנו להפסיק את הנולדים החדשים פשוט לפגוש אותם כבני אדם שווים, להסתכל להם בעיניים ולדבר איתם עם הלב אולי זה יפיח תקווה ואולי זה יהיה חזון ו/או נס.
